כבר משחר ההיסטוריה ידוע ומקובל שישנו קשר עתיק יומין בין התפתחותו הנפשית של הילד לבין משחק, פעילות תנועתית, חשיבה יוצרת ומשחקי דמיון.

כשהילד משחק בקוביות הוא משתמש בדמיון, מפתחת את היצירתיות, נותן ביטוי לרגשות פנימיים, לחלומות, תשוקות, רצונות וביטויים פנימיים להעצמתו, למשל כשהילד בונה מכונית ומדמיין שהוא נהג קטר או, כבאי או כל משחק תפקידים שנותן לו את הכוח והיכולת להתמודד עם רצונות, דחפים ומשחקי כוח ושליטה, הקוביות מלמדות על יחסי גובה, רוחב, עומק ואורך, על סימטריות איזון ויציבות, שיתוף פעולה תכנון ומשא ומתן, כך ילד שלרוב שקט ומופנם יכול להיות סוחף ובעל קבלת החלטות עצמאית במשחקי קוביות.

הולכים בדרך לגן, והילד? הוא רץ, קופץ, מטפס, חוקר, נוגע, מתבונן, בועט וחוקר, אנחנו לעיתים  מודאגים, מזהירים, עוצרים….

אך חשוב מאוד לאפשר לילד להתבונן, לחקור, לשאול, לגעת, לנסות, ליפול, לקום, לבכות, לצחוק, לפתח סקרנות, לחקור את העולם סביב, להעריך את היופי והסדר בעולמנו יחד עם חוסר סדר, לכלוך, צפירות, רעש והמולה, הדואליות הזאת עוזרת לילד לתת ביטוי, לדבר, לספר סיפורים אפילו דמיוניים.

כאשר הילד מצייר, מקשקש, משרבט הוא משתמש בדמיון, וידוע זה מכבר על ביטויי נפש חזקים דרך הציור, עובי הקו, שימוש בצבעים מסויימים ועוד, זהו כלי טיפולי נפלא, אך בפשוטו לשבת ולצייר בלי הכוונה, בלי הוראה, לתת לילד לשחרר את הרגשתו הפנימית, לעיתים נרגיש את הילד משוחרר יותר אחרי סדרת ציורים חופשית.

כאשר הילד יוצר בחימר ופלסטלינה – הוא יצירתי ומפתח את הדמיון, מפתח ומחזק את שרירי האצבעות הקטנים ולומד על החושים.

בזמן משחק קבוצתי, זורק, מטפס, רוכב, משחק במים וחול ועוסק בפעילות פיזית אחרת – הילד מגלה איך הגוף שלו מתנועע, לומד להרגיש טוב יותר את הגוף שלו, והיכולות שלו, מפתח את השרירים הגדולים ולומד מיומנויות והרגלים של פעילות גופנית, מווסת ואת החושים ונחשף למרקמים, תחושות, ומגוון גירויים חיוניים להתפתחות הנפשית של הילד.

המשחק הוא צורך אוניברסלי- פנימי של כל תינוק וכל ילד בעולם כולו, אפיוני המשחק נרכשים בכל תרבות על פי סגנון החיים הייחודי של אותה סביבה. יחד עם זאת – ככל שהתינוק צעיר יותר, אנו יכולים לומר שהמשותף בינו לבין תינוקות אחרים רב על השונה.

כאשר הילד אקטיבי מפעיל ומשחק, מחלק תפקידים ומחליט על נושאי משחק הוא בעצם רוכש מיומנויות חברתיות, קודים חברתיים (שלעיתים נפרצים במשחק כמו בן שמתחפש לבת וההפך), כל אלו ועוד- מניעים את הילד ללמוד, להתפתח, להבין חוקים חברתיים ואף לתרגל מצבים שונים.

המשחק הוא אינטראקציה מרכזית וחשובה בקשר בין ההורה והילד מיום לידתו. בכל גיל האינטראקציה הזו לובשת צורה אחרת – ולכל ילד מתאימה אינטראקציה משחקית אחרת, גירוי ומינון אחרים. כפי שאנו, המבוגרים, איננו דומים באישיותנו, רצונותינו ויכולותינו – כך גם תינוקות וילדים שונים זה מזו. המשחק הוא הקשר, הוא החוויה, הוא הפעילות (שאיננה תמיד דווקא פעילות פיזית ומאורגנת, אלא גם חוויה משותפת של הקשבה, חיבוק, ליטוף, מסאז', דו-שיח, הפלגה בדמיון…) ששותף לה הילד. זו יכולה להיות חוויה פעילה או סבילה, חוויה של עשייה או חוויה של השתתפות שקטה. הצעצועים- קנויים או מאולתרים – הם החפץ הקונקרטי שעוזר לילדים בגיל הרך לגרות את החושים ולמקד את החוויה.

המשחק מתיר לילד להתעלם מהאיסורים וההגבלות המוכרים, ו"להרשות לעצמו" לפעול ככל העולה על רוחו. החוויות שעובר הילד במציאות היומיומית, משתקפות אף הן במשחק, באופן שמחזק את תחושת הביטחון, כתוצאה מיכולתו לשנות את המתרחש בהתאם לצרכיו ורצונותיו. כמו כן, שיתופן של דמויות על אנושיות כדוגמת "סופרמן", "ספיידרמן", "בטמן" וכו' במשחק, מסייע בהפגת החרדות והפחדים הפוקדים את הילד בסיטואציות רבות במשך היום.

אז תמשיכו לשחק!

יפעת