ענבל מרקוביץ

כמה פעמים ספרת עד עשר, ושום דבר לא קרה?

מאת: ענבל מרקוביץ

"אני סופרת עד שלוש והטלוויזיה נסגרת, או שאני אסגור אותה בעצמי!", "כבר ביקשתי אלף פעמים- תפנה את הצלחת שלך מהשולחן!", "כמה פעמים אמרתי לך להרים את הבגדים שלך מהרצפה?!", "למה אתה לא סוגר את הדלת אחריך. זו לא הפעם הראשונה שאני מבקש".

כמו שאתם יכולים לראות, המשותף לכל המשפטים האלה והדומים להם, זו העובדה שהכמות שהם נאמרים היא אף פעם לא נמדדת על פעם אחת. כל בקשה שאנחנו מבקשים מהילד שלנו נאמרת שוב ושוב, ואז אנחנו מכניסים תיבול לבקשה כמו: "בפעם המי-יודע-כמה…", או "למה אני צריך לחזור על עצמי?". משפטים שמתסכלים אותנו ההורים ונראה כי כלל לא מזיזים לילדים שלנו. הם הרי ימשיכו להתעסק בשלהם וגם מחר נמצא את עצמינו מבקשים מהם שוב ושוב ושוב את אותו הדבר.

שמתם לב שזה מתחיל כבר בסביבות הגיל שבו אנחנו מתחילים לאט לאט לדרוש מהילד גם מחויבויות בשגרת הבית ולא לתת לו רק ליהנות מהיתרונות של "להיות תינוק"?!

כל הורה וכל משפחה מגבשת את הדרך שלה בגידול הילדים. יש כאלה שמאמינים בלדבר אל הרך הנולד כשווה בשווה כבר מהרגע שנולד, יש כאלה שצריכים קודם לראות בעיניים של הילד כי יש הבנה, ואז מתחילים לשנות את טון הדיבור, והאמת, מי מאיתנו לא נהנה לדבר מעת לעת "תינוקית" ולפנק את התינוקנוק הקטנטון שלנו כל עוד הוא כזה קטן וחמוד?!

העניין הוא, שאין ממש הבדל בין אם מתחילים לדבר אליו בטון "בוגר" מהרגע שנולד או בין אם מתחילים מהרגע שהבחנו בהבנה אצלו, מבחינת המשפטים שהוזכרו למעלה. ההבדל נטוע בנו- ההורים- והגישה שלנו לכל העניין. מי שמוצא את עצמו חוזר ואומר, חוזר ומבקש מהילד שלו לבצע משימה, כי חשוב לו שהילד יבצע אותה (חינוכית, ביצועית או מכל סיבה שהיא), מוצא את עצמו מבצע טעות בעצם זה שהוא חוזר ומבקש. עצם זה שאנחנו חוזרים ומבקשים, אנחנו מכניסים את הילדים לשגרה מוטעית- "הרי אמא תבקש, ואז תבקש שוב, כמו שהיא תמיד עושה, ועד שהיא ממש תתכוון לזה, יש לי עוד קצת זמן לשחק לפני שאני אתייחס אל הדברים שלה". זו כמובן לא המחשבה שעוברת לילד בראש, אלא ההבנה המוטעית שאנחנו מרגילים אותו אליה. נניח שחשוב לנו לחנך את הילדים להוריד את הכלים שלו מהשולחן כשהם מסיימים לאכול, או להניח את התיק שלהם במקום מיד עם חזרתם מהגן, כדי שלא יישאר על הרצפה וחלילה יפריע בדרך, איך זה שהילד, כמעט בעקביות מרגיזה "שוכח" להוריד את הכלים ופשוט קם מהשולחן ועובר לעיסוקיו, או שדבר ראשון שהוא עושה כשהוא נכנס הביתה זה לזרוק את התיק שלו על הרצפה בטבעיות גמורה ולרוץ לשחק? הרי אנחנו מקפידים להזכיר לו ולבקש ממנו שוב ושוב, אחרי כל ארוחה, או עם כל חזרה שלנו מהגן. אז איך הוא בכל זאת "שוכח"? תסכימו איתי שאין כאן עניין אמיתי של "שכחה".

מה שנוצרת כאן זו בעצם שגרה מתסכלת עבורנו, ומטעה עבור הילד. זה עניין עקרוני לנו, זה עניין שאנחנו רוצים ללמד את הילד לבצע, אז אנחנו לא מרפים. אנחנו מבקשים, אומרים, דורשים ולפעמים גם מאיימים, כי אנחנו כבר מתוסכלים שזה לא "נכנס לראש" שלהם. והילד, מבין שזו נקודה נוספת בה הוא יכול לעשות או לא לעשות משהו שיכול לספק לו תשומת לב מאבא ואמא. אמנם, במקרה הזה זו תשומת לב שלילית, אבל תשומת לב זו תשומת לב, והרי כבני אדם, אנחנו צמאים לתשומת לב בעיקר מאלה שאנחנו מעריכים ונושאים אליהם את עינינו.

אז איפה השינוי צריך להתחיל? כמובן שאצלינו- ההורים.

אז כל אחד שרוצה להפסיק ולשמוע את עצמו חוזר על אותן בקשות "כמו תוכי", צריך לבצע את חמשת הדברים הבאים:

1. סינון: להחליט מה מתוך הבקשות במהלך היום מאוד עקרוניות עבורי, ועל מה מתוכם אני יכול/ה לוותר אם הילד לא יבצע אותם.

המטרה היא קודם כל למקד את המאמץ על הדברים שבאמת חשובים לכם. מה שלא קריטי- עזבו כרגע. תבקשו פעם אחת ואם צריך תבצעו את זה עבור הילד. מה שכן קריטי- זו הרשימה עליה אתם צריכים להמשיך ולבצע את הצעדים הבאים.

2. ניתוק התסכול: נשארתם עם רשימת הדברים העקרוניים עבורכם. בצעו את הצעדים בסדר הבא:

   1. תחשבו מה הדבר הכי נורא שיכול לקרות אם זה לא יתבצע. תעשו טבלה שבעמודה הימנית רשומה הבקשה, ובעמודה משמאלה רשום הדבר הכי נורא שיכול להתרחש אם הבקשה לא תתבצע. למשל: לפנות את הכלים מהשולחן — אני אפנה אותם במקומו/הם יישארו עד הבוקר על השולחן. או לשים את התיק על הוו שעל הקיר — אני ארים אותו מרצפה במקום הילד/התיק יישאר על הרצפה עד שלילד תהיה סיבה להרים אותו. כך תשימו את כל הבקשות ואת כל "הדברים הנוראיים" בטבלה אחת ותראו מה באמת הכי גרוע שיכול להיות.

   2. תרשמו מתחת לטבלה מטרה אחת ברורה שעומדת בראש מעיניכם: לחנך את הילד להקשיב? להביא את הילד לשתף פעולה? לשמור על בית מסודר?

   3. תחזרו לעמודה השמאלית של הדבר הכי נורא שיכול לקרות כשאתם חושבים על המטרה הברורה שלכם. אם אתם עדיין לא מוכנים לשלם את המחיר של הדבר הכי נורא (לפחות בפעמים הראשונות שזה קורה) בכדי להגיע למטרה שלכם, תחזרו ותנסחו את המטרה שלכם מחדש. כך עד שתצליחו לקבל החלטה עם עצמכם, שלשם המטרה, אתם מוכנים "לספוג" כמה וכמה פעמים את הדברים הכי נוראיים שיכולים לקרות (ואם תראו שגם הכי נורא, הוא לא כזה "שד"- יצאתם יותר מורווחים).

בצורה כזו תוכלו לנתק את התסכול או כל רגש שלילי מהסיטואציה בה אתם באים לבקש מהילד שלכם לבצע דבר מה, וכל מה שיישאר זו הבקשה והציפיה שלכם ממנו לבצע אותה, בלי קשר לאיך שאתם מרגישים עם זה.

אחרי שסיננתם ונתיקתם את התסכול, הגיע הזמן לעבוד על היכולות שלכם.

3. החלטיות: נשמע פשוט, כי הרי אנחנו יודעים לבקש באסרטיביות את מה שאנחנו דורשים מהילד, אבל ההחלטיות כאן דווקא באה כלפי עצמך. צריך להיות החלטיים לא לבקש יותר מפעם אחת. מניסיון שלי, זו משימה בכלל לא פשוטה אחרי שאנחנו כבר מתרגלים לחזור ולבקש שוב. כל הזמן צריך להזכיר לעצמינו לא לחזור ולבקש. מכיוון שזה לא היה עבורי פשוט, החלטתי להיעזר במשפטים מקבעים, כמו: "אני מבקשת את זה פעם אחת, ואני לא אגיד את זה שוב" בנימה נעימה, כמו ציון עובדה, ולא מאיימת (כי הרי הוצאתי את התסכול מהעניין). זה יותר בשביל להזכיר לעצמי לא לחזור על זה ולא בכדי לצפות לתוצאה שונה מהילד.

4. קישור: אני מאמינה כי כל ילד צריך ללמוד שלכל בחירה שהוא בוחר בחיים, יש רווח והפסד (מבחינתי, זה גם נכון עבור כל אדם באשר הוא לכל בחירה באשר היא). כל עוד הוא מוכן לשלם את ההפסד בשביל להגיע לרווח, הוא יעשה את הדברים הללו מבחירה מלאה. אם הוא בוחר לא להקשיב לבקשה שלי, בין אם זה בשביל לא להקשיב או כי הוא באמת לא רוצה לבצע את המוטל עליו, מתפקידך, כהורה, לעשות את הקישור בין הבחירה שלו לרווח וההפסד, והדגש הוא על שלו, מכיוון שאנחנו לפעמים רואים רווח והפסד שונה מהילד וחשוב לדבוק בזה של הילד. לדוגמא: ביקשתי מהילד שלי שיכנס למקלחת פעם אחת, כי חשוב לי שהוא לא ילך לישון מלוכלך. הילד התעלם והמשיך לשחק. ראיתי שהוא שמע אותי, הבנתי כי הוא בוחר כרגע לא להקשיב לבקשה שלי ויכול להיות שהוא באמת לא רוצה להתקלח היום, אבל לי זה עקרוני (כבר ביצעתי את הסינון). אני לא אכנס לתסכול, אני לא אסתכל על זה כמשהו אישי נגדי ונגד הבקשה שלי (כי כבר ביצעתי את הניתוק), ביקשתי כבר פעם אחת, אז אני לא אחזור ואבקש (כי למדתי להיות החלטית עם עצמי), אז מה שנותר לי זה לקשר ולהסביר לו: "אני לא אוכל לבוא ולתת לך חיבוק ונשיקה אחרי הסיפור, כי אתה תהיה מלוכלך וזה לא יהיה לי נעים"- הפסד שלו! אין טעם להסביר לו כמה זה לא בריא להישאר מלוכלך, גם אם אני אתאר לו את כל הגירודים והפריחות שיכולות לצוץ, כל עוד אני יודעת שזה לא הפסד שלו- אין טעם ללכת בדרך הזו.

ועכשיו כל שנותר הוא להתמודד עם התוצאה.

5. להאמין: מכיוון שהבקשות החוזרות נכנסו לנו כבר בשגרה הלשונית של מהלך היום, אנחנו צריכים להתייחס אל זה כאל הרגל והרגל לא פשוט בכלל לשנות. ברגע שאנחנו נתחיל את השינוי הזה רק על ידי ביצוע הצעדים האלו, גם הילדים יאלצו להיכנס לשינוי ויצטרכו להתרגל למשהו חדש. אז נכון, בהתחלה, אנחנו נמצא את עצמינו "מוותרים" להם ועושים במקומם את מה שביקשנו, כי אנחנו לא נבקש שוב להוריד את הכלים מהשולחן או להזיז את התיק מהדרך, וכנראה שאי-אפשר להשאיר את הדברים כמו שהם, אבל אם תתמידו ותמשיכו לנתק את התסכול, להתמיד לבקש רק פעם אחת, לקשר ולהאמין שהשינוי יבוא, אתם תגיעו אל המטרה שלכם בסופו של דבר, ואולי אפילו תקבלו תוצאות יותר טובות ממה שציפיתם ולא תצטרכו בכלל לבקש, אפילו פעם אחת…