מי מבנכם שיש לו יותר מילד אחד יכול להגיד כי הילדים שלו לא רבים אף פעם? אין ביניהם ויכוחים, ואתם לא ראיתם אותם אפילו פעם אחת מדברים לא יפה אחד אל השני או מביעים חוסר הערכה אחד כלפי השני?
אם אתם מאלה, אל תמשיכו לקרוא. כנראה שאת העבודה הטובה כבר עשיתם, ולכן, אין לכם עניין בטיפ הבא. אבל אם אתם לא בדיוק מאלה, והמצב שלכם נע בין כמה ריבים בשבוע לכמה ריבים בשעה, אני בטוחה שתמצאו עניין במה שכתוב כאן למטה.
אז בשביל שנדע איך ניתן להפחית את המתח והריבים בין האחים, קודם כדאי להבין מה באמת עומד מאחורי הריבים:
1. בין האחים קיימת מחלוקת אמיתית לגבי עניין שחשוב להם לעמוד על עקרונותיו למען ה"צדק" שלהם (קיים, אבל בתדירות לא גבוהה כל-כך).
2. אחד מהם, או שניהם, עדיין לא מצאו דרך להבין את מקומם במשפחה והם מנסים לעשות זאת על-ידי מציאת דרכים יצירתיות להוציא מההורים תגובות, גם אם זה יבוא על חשבון האחים שלהם (וזה המקרה שקיים לרוב).
חשוב להבין, אדם כאדם מודד את עצמו ואת הערך העצמי שלו, כמעט לרוב על-פי מידת השייכות שלו. ככל שמידת השייכות שלו למסגרת בה הוא נמצא תהיה יותר גבוהה, כך הערך העצמי שלו יהיה יותר גבוה. כך גם הילדים שלנו במסגרת המשפחתית. ככל שמידת השייכות שלהם אל התא המשפחתי תהיה יותר מבוססת, כך הערך העצמי שלהם והביטחון העצמי שלהם, בהקשר המשפחתי, יהיה יותר גדול, והם יחושו צורך מופחת "לעבוד" על הבטחת מקומם בתא המשפחתי.
הריבים, הם אספקט אחד מבין רבים שעוזר לילד למדוד את תגובת ההורים להתנהגות שלו או של אחיו (זה שבעיניו "מתחרה" על המקום שלו במשפחה) ובכך למדוד את מעמדו במשפחה, בעיניו ובעיני שאר בני הבית. לכן, הכל מתחיל ונגמר בעצם בתגובות שלנו- ההורים- להתנהגויות השונות של הילדים, ובכללם גם אל הריבים. כאשר אנחנו מחליטים, מתוך רצון אמיתי לעזור, לצדד באח הקטן יותר, כי "הוא הרי יותר חלש פיזית", ו"הוא פחות יכול להגן על עצמו, לכן הוא עדיין זקוק לעזרה שלנו", ו"האח הגדול יותר מבין ממנו והוא יכול להסתדר בעצמו" ועוד כהנה וכהנה סיבות, אנחנו חושבים שאנחנו מחזקים את ה"צדק" בין האחים, ושאנחנו מטים את הכף לכיוון הנכון כדי לאזן את הכוחות, אך מה שאנחנו בעצם עושים הוא לחזק את מעמדו של הקטן כמי שזקוק כל הזמן להגנה, ואילו הגדול כמי שתמיד אשם במריבות. שימו לב, שכלל לא התייחסנו לסיבה שהתחילה את כל הריב ביניהם, אלא רק לעובדה שהתערבנו, כהורים, לפי שיקול חיצוני בלבד, כך שלא משנה כמה פעמים ועל מה הריב היה, כל עוד ננקוט באסטרטגיה של חיזוק החלש, זו תהיה תמיד אותה התוצאה. וככל שהתוצאה הזו תחזור על עצמה, כך הסיכוי שזה ייחרט בדגל הערך העצמי של כל אחד מהילדים ויישאר אצלם גם בהתנהלותם כמבוגרים, גדל.
דבר נוסף שחשוב להבין בעניין הריבים הוא כי אנחנו לא תמיד רואים את התמונה המלאה ולא יודעים תמיד להגיד מי בעצם הוא זה שהתחיל ומה היתה הסיבה (ולא חשוב מי הקטן ומי הגדול. גם לקטנים יש יכולת להבין איך להתחיל ריב רק כדי שאמא או אבא יכעסו על הגדול- כוח עצום שאנחנו נותנים להם על-ידי התגובות שלנו). כאשר אנחנו מחליטים לתפקד כשופטים שמכריעים מי צודק ומי לא, אנחנו לא נוכל תמיד לעשות את העבודה הזו נאמנה מתוך חוסר קבלת כל העובדות וכן מתוך העובדה עצמה כי אנחנו לא שופטים ולא הוכשרנו ככאלה. אנחנו הורים וכל שעלינו לעשות הוא לאהוב את הילדים שלנו באותה המידה.
אז הנה הטיפ:
במקרה הזה אין פירוט של מספר פעולות, אלא יותר מספר עקרונות שאם תלכו על-פיהם, מובטח כי תצליחו לנטרל דרך התגובות שלכם את ההעדפות הלא מכוונות והמסרים הלא נכונים שאתם נותנים לילדים שלכם בשעה שהם רבים, ובעצם להראות להם איך הריבים אינם חלק מהמשוואה לחיזוק השייכות שלהם במשפחה.
עקרון מס' 1: "הפרד ומשול"- ולמה הכוונה? הקפידו להתייחס בכל עניין (לטוב ולרע, ולא רק כשמגיע ריב) אל אותו הילד שעשה את המעשה, בלי לעשות השוואות לאחים שלו. יחס ממוקד כלפי אותו המעשה וכלפי אותו המבצע של המעשה. אם הילד לא עשה משהו שביקשתם ממנו, אל תוכיחו אותו ע"י מתן דוגמה נגדית מהאחים שלו. למשל, איך אח שלו כן עשה את מה שהוא היה אמור לעשות, או איך אחותו עושה אפילו מבלי שצריך לבקש ממנה. אותו ילד לא עשה מה שהוא עשה, ולכן יהיו לכך השלכות לגביו, בלי שום קשר לאחים שלו. אם הילד עשה משהו טוב- שראוי לציון- שבחו אותו ורק אותו, ולא בהכרח לפני האחים שלו, כי אין צורך, ואפילו כדאי מאוד שלא להעלות אותו כדוגמה אל מול האחים שלו. הוא עשה את המעשה ולכן הוא יקבל את השבח. אסור שזה יהווה מקור ללימוד האחים שלו מה כן צריך לעשות. האחים שלו ילמדו זאת מהתגובות שלכם כלפי המעשים שלהם ורק שלהם.
עקרון מס' 2: "ערך השוויון"- כהמשך לעקרון מס' 1, התייחסו אל כל הילדים שלכם באופן שווה, גם בשעת ריב, ואל תנקטו עמדה לטובת אחד מהם. הרי אתם אוהבים אותם באותה המידה ואתם לא רוצים להטות את הכף לטובת אחד מהם. אם יש צורך, ניתן לתלות את האשם בגורם ניטראלי, כמו הצעצוע עליו הם רבים: "אם לא תסדרו ביניכם, אני אקח את הצעצוע עליו אתם רבים, כי הוא גורם לכם לריב". באופן כללי, תנו להם את תשומת הלב הרצויה באותה המידה ("בטוב וברע"). תשומת הלב היא גם מחוות אהבה וחיבה, אך גם מתן האחריות שמבטאת את המידה בה אתם סומכים על הילד (חובותיו וזכויותיו). נכון, יש הבדלי גיל והמשמעויות שמגיעות יחד עם זה, ולכן הכוונה היא לא לתת לילד בן שנה את האחריות שאתם נותנים לילד בן שבע, כמו לפנות את הכלים שלו לאחר הארוחה, אלא לכל ילד שמגיע לאותו גיל, לתת את אותו היחס, ולהדגיש שזה היחס שניתן לפי אותו הגיל, ולא ספציפית לאותו הילד. והכוונה היא גם לחובות וגם לזכויות שהחלטתם להנהיג בבית. כך שילד בן שלוש יודע כי האחריות שלו כוללת פחות דברים לעומת האחים שלו, אך הזכויות שלו כוללות גם פחות דברים בהתאם ורק בגלל הגיל שלו ולא בגלל שהוא זה הוא ואח שלו זה אח שלו. גם אח שלו קיבל את אותן הזכויות והחובות כאשר הוא היה בגילו.
עקרון מס' 3: "התמדה ועקביות"- ברגע שתתמידו לא לנקוט עמדה ולא לצודד לטובת אחד מהם, ריב אחרי ריב, הם יבינו כי הריב לא יהווה להם כלי לחיזוק מידת השייכות שלהם במשפחה, וכי מקומם מובטח בזכות היחס הממוקד (עקרון מס' 1) והשווה (עקרון מס' 2) שלכם.
עקרון מס' 4: "שינוי הוא תהליך"- זכרו, עד היום התגובות שלנו לימדו את הילדים שלנו להמשיך ולהתמיד בריבים הללו, מתוך הרצון לבדוק את מעמדם במשפחה. השינוי לא יקרה במיידית. חשוב להתמיד (עקרון מס' 3), גם כאשר עדיין לא רואים את השינוי ואיתו הפחתת הריבים. ברגע שאתם תאמינו כי השינוי בהתנהגות שלכם ובתגובות שלכם יביא את השינוי והפיתרון לבעיית הריבים, השינוי הזה בסופו של דבר יגיע. הקפידו לשנות קודם את ההתנהגות שלכם ע"י ביצוע וביסוס שלושת העקרונות הראשונים, שוב ושוב ושוב, עד שיהפכו להרגל אצלכם, ולאט לאט תראו איך השינוי אצלכם מביא לשינוי הרצוי ביחסים בין הילדים שלכם.
אז לסיכום: לזכור כי כל ילד הוא בפני עצמו (הפרדה), להתייחס לכל ילד באופן שווה (ערך השוויון), להתמיד בהתנהגות ובתגובות שלנו ולזכור ששינוי זה תהליך שלוקח זמן.
מאמינה בכם וביכולות ההוריות שלכם.
